ישמח משה
וכל בית ישראל יבכו וגו' (ויקרא י ו). יש להבין הטעם בזה, ועיין רש"י (ד"ה ואחיכם). עוד יש להבין כי התורה משבחת את אהרן במה ששתק, אם כן יש תימה גדולה על אדונינו דוד המלך ע"ה רגל הרביעי שבמרכבה, איך התמרמר כל כך על מיתת אבשלום בנו (שמואל ב' יט א), ואיך לא לימד קל וחומר מאהרן שנאמר בו (ויקרא י ג) וידום על מיתת שני בניו הצדיקים הגדולים נדב ואביהו, ואיך בכה הוא על אבשלום בן סורר ומורה, ומגלה עריות שבא על פלגשי אביו, ושופך דמים. והנ"ל בזה, כי הנה כבר ביארתי בכמה דרושים שאין להתאונן על שום דבר, רק לקבל באהבה ואין להתאונן רק על חטאו, כי לא חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא. והנה כזה ראוי לאב להתאונן על מיתת בנו, ואם מת בנו בחטא אביו, מתאונן על חטאיו וזה היא תשובה על החטא. ואם מת בחטא עצמו, יש לו להתאונן על חטא בנו ומועיל לבנו, כמו שהיה בדוד דאסקיה לבנו משבעה מדורי גהינם כמו שאמרו רז"ל (סוטה דף יו"ד (י' ע"ב). מה שאין כן בנדב ואביהו שמבואר במפרשים שלא היו בני עשרים, עיין בנחלת יעקב פרשת אחרי, עיין שם. והנה זה ודאי דהיו בני י"ג, דאם לא כן קטן פסול לעבודה, ואם כן הרי מבואר בדברי רז"ל דלמעלה אין עונשין בפחות מעשרים, ואם כן בודאי דלא מתו בעון עצמן, וגם מבואר דלא מתו בעון אביהם, דהא כשנעשה בן י"ג אביו מברך שפטרני מעונשו, ואם יוצא מרשותו לענין דאין האב נענש עליו, הוא הדין לענין דאין חטא האב חל עליו דידיעת הפכים בשוה, אלא ודאי דמתו בעון הכלל כדרך הצדיקים. לכך אמר כל בית ישראל יבכו, דכולם שווין בסיבה הגורם והבן, ולכך וידום אהרן היינו בפרטיות בפני עצמו, דאם כן הוי כמהרהר אחר מדותיו יתברך, כיון שלא היה לו לתלות בענין הפרט בו או בבניו, והבן.
פרי צדיק
בסי"צ המליך אות ע' ברוגז כו' גדי בעולם וטבת בשנה וכבד בנפש. ובגמ' (ברכו' סא:) אי' כבד כועס ולמה לא אמר אות ע' בכעס. אך באמת לשון רוגז נמצא במקרא על הרוב על החרדה ורעדה והוא פחד יצחק שעומד פחד ה' לנגד עיניו וכמ"ש (שם ה.) לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר שנא' רגזו ואל תחטאו. שע"י החרדה שיכניס בלבו מפחד ה' עי"ז ינצח היצ"ר ומיצחק יצא הפסולת עשו שהוא שורש הקנאה והכעס וכתיב כעס בחיק כסילים ינוח וכסיל נקרא מי שאין בו יר"ש וכמו שנדרש (יומא עב:) למה זה מחיר ביד כסיל על העוסקין בתורה ואין בהם יראת שמים. וכ"כ ברע"מ (זח"ג רלד א) דכבד איהו דרגא דעשו כו' וכן מצינו בדהמע"ה דכתיב (שמואל ב י״ט:א׳) וירגז המלך ולא כ' ויכעס אף שהקפיד על מה שהרגו את אבשלום. היה רק בחי' רוגז שהיה חרד ורגז מפחד ה' משא"כ באסא כ' (דברי הימים ב ט״ז:י׳) ויכעס אסא אל הרואה. שכיון שהקפיד על הנביא זה נקרא כעס שאינו מצד הקדושה ופחד יצחק. ואות ע' שהוזכר ראשונה בתורה הוא אחר תיבת וחושך על וגו' ובכ"מ האות שנזכר ראשונה בתורה שם הוא שורש כח האות וכמו שלמדו (ב"ק נה.) על אות ט' שהוא לטובה הואיל ופתח בו הכתוב לטובה תחלה שמבראשית עד וירא אלהים את האור לא כתב טית. וכן א' (ב"ר פ' יז) מתחלת הספר עד כאן אין כ' סמ"ך כיון שנבראת נברא שטן עמה. וכן הע' שנכתב בראשונה אחר תיבת וחושך שנדרש (שם פ' ב) זה גלות יון שהחשיכה כו' ואח"כ על פני תהום שנדרש על גלות אדום שא"ל חקר כו' זהו שורש האות. וכן עמ"ש גדי בעולם כ' הראב"ד בפי' שהוא עדמ"ש ושעירים ירקדו שם וכבר אמרנו שהוא חלקו של עשו שנקרא איש שעיר וכן יון שנקרא בדניאל והצפיר השעיר מלך יון. וז"ש המליך אות ע' ברוגז שיהיה בקדושה בחי' רוגז שהוא בקדושה נגד כעם וכבד שהוא דרגא דעשו וכן שעיר שהוח דרגא דעשו ויון שנקראו שעיר. והנה באותיות דר' עקיבא כתיב בתחלת הס' בתמונת אות ע'. עין הוא עשו כו' ומפני מה כרועה ורבוצה מפני שהוא עתיד ליפול כו' ואח"כ באות ע' כ' עי"ן לא נאמר אלא עין של תורה כו' ולא אמר טעם על זה רק הביא פסוקים שאין להם שייכות לאות ע' לפי הפשט וצריך פירוש ע"ש. ונראה הענין דשורש כל הקליפות הוא שרו של עשו שהוא הס"מ כידוע. וכן עשו שורש כל הקליפות והוא קליפת הקנאה והכעס. וממנו נסתעף ע' הקליפות. וכמו בקדושה ז' ימי בראשית ז' מדות שהאציל השי"ת לבריאת העולם וכשכל א' כלול מעשר הוא ע' ומזה בקדושה ע' נפש לבית יעקב וכן ע' אנפין דאורייתא כמ"ש בזוה"ק ותיקונים. וכן מזה יש ע' סנהדרין שיש ע' דעות בתורה וזלעו"ז בקליפה נסתעף ע' קליפות מז' אומות שכל א' כלול מעשר ושורשם עשו קליפת הכעס והקנאה. וכן כ' יצב גבולת עמים למספר בני ישראל. וזה ענין מ"ש ל"נ עי"ן אלא תורה והיינו ע' פנים לתורה והיא כרועה ורבוצה שצריך להיות כפוף ורבוץ תחת השי"ת וכמש"נ והחכמה מאין תמצא ובגמ' (סוטה כא.) דרשו מזה שאין ד"ת מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו וכן א' (תענית ז.) למה נמשלו ד"ת למים כו' לשלשה משקין כו' אף ד"ת אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה. וע"ז מורה מה שאות ע' כרועה ורבוצה שמי שמשים עצמו כמי שאינו נעשה מרכבה למדת אין שהוא עתיקא (כמ"ש זח"ב סד ב) וזה זוכה לע' פנים לתורה. וכן מרמז אות ע' עשו שהוא שורש ע' הקליפות והע' כרוע שהוא עתיד להיות כרוע וליפול כמש"ש. וכן בחודש כסלו היה הניצוח ליונים ואח"כ ימי חנוכה שנא' אל ה' ויאר לנו שמרמז לחנוכה וכמ"ש בפסיקתא דמטעם זה אומרים הלל בחנוכה. והיינו שהשי"ת מאיר לנו באור תושבע"פ בימי חנוכה (כמשנ"ת מא' ב) ומתחיל חודש טבת שהמליך אות ע' ברוגז שלא יהיה בכעס דרגא דעשו רק ברוגז וחרדה שהוא פחד יצחק אש דקדושה והוא ע' פנים דתורה וכמ"ש (תענית ד.) האי צ"מ דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא ליה שנא' הלא כה דברי כאש. והיינו תושבע"פ כמ"ש (שבת קלח:) דבר ה' זו הלכה. וכן למדו מקרא דברי כאש (סוף חגיגה) לת"ח שכל גופן אש. וע"י הד"ת שהיא אש אוכלה אש יש כח לנצח היצה"ר שנקרא אש כמ"ש (קידושין פא.) חזי דאת נורא כו' וכן כל הקליפות דיצה"ר נקרא אש. (כשנ"ת וירא מא' א) ועל גדי בשנה הביא הראב"ד ז"ל בפירושו ואת עורות גדיי העזים הלבישה על ידיו. ומרמז בזה כי עזים הוא כעס שהוא שרשו של עשו שנקרא איש שעיר. רק לפי שעה הלבישה רבקה את עורות העזים על ידי יעקב איש תם יושב אוהלים כדי שיהיה לצורך רוגזא דרבנן שהוא כאש להיות אש אוכלה אש דיצה"ר. וזה שייכות גדי בעולם שיהיה רק בבחי' רוגז שהוא בקדושה והיינו ברוגזא דרבנן שהוא אש של ד"ת. ובס' של"ה אי' דפ' וישב מקץ ויגש המדברות מעסק יוסף ובאלו פרשיות חל ימי חנוכה לפניהן או לאחריהן ובודאי יש להם שייכות ע"ש והיינו דהתחלת חנוכה חלו לפעמים בפ' וישב וסוף חנוכה לרוב בפ' ויגש. ואמר דחנוכה י"ל שייכות לאותן הפרשיות שחל בהן והוא דהנה בפ' וישב כל הפר' מעסק בירור בחי' צדיק יסו"ע מדת יוסף (וכמו שאמרנו שם) ובפ' זו נאמר התחלת ענין יוסף ובירור מדתו והגבורה והניצוח ליצה"ר שנעשה גבור הכובש את יצרו. ובפר' מקץ הבירור שלו שיצא מבית האסורים למלוך. ובפר' ויגש נאמר שבאו כל השבטים וע' נפש. וכ' ויכלכל יוסף והוא שלימות מדתו שזכה להיות כלכל ולהיות מרכבה למדת צדיק. ואז זכה להאור דכ' אור זרוע לצדיק. וכן התחלת חנוכה בכסלו שבו היה הניצוח ליון שהוא חושך. ואח"כ בחודש טבת שהוא באות ע' שמורה על אור תורה שיש בה ע' פנים. וברוגז שהוא פחד יצחק. וכן יוסף אמר את האלהים אני ירא וכן אמר וחטאתי לאלהים הזכיר שם זה שהוא מדה"ד אלהים דפחד יצחק. שעל ידי שהזכיר פחד ה' והכנים רעדה וחרדה בלבו נעשה גבור הכובש את יצרו. וזהו המליך אות ע' ברוגז שהוא רגזו ואל תחטאו שבחודש זה הזמן להכניס רוגז ורעדה בלב להיות גבור הכובש את יצרו ולהיות פחד ה' לנגד עיניו תמיד שכן נכללו כל כנס"י בקדושת יוסף שנקראו שארית יוסף וכ' ועמך כולם צדיקים. וכן חודש זה מסוגל לתיקון פגם הברית (ונת' למעלה) וכתיב והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך. ופגם זה נקרא רע כידוע. ומרמז שע"י שיתקן מדת הכעס דרגא דעשו שיהיה בקדושה ברוגז של ד"ת להרגיז על היצה"ר ע"י כן יזכה לתקן פגם זה. וכן יוסף שטנו של עשו (כמ"ש ב"ר פ' עג) דעשו קליפת הכעס שהוא שורש של כל קליפות היצה"ר וכמו שאמרנו ויוסף גבור הכובש את יצרו ע"י הרוגז והרעדה שמכנים בלבו פחד יצחק והוא פחד ה' שעומד עליו תמיד ורואה במעשיו וזה עסק חודש זה. וזהו עיקר האור כש"נ אור זרוע לצדיק שמאיר לו שהשי"ת עומד עליו תמיד. והוא היפך החושך שנדרש על יון על פני תהום שנדרש על אדום. והיינו שע"י ע' שהוא תורה ע' פנים לתורה ירגיז יצ"ט על יצה"ר וינצחהו:
ישמח משה
והאלהים ניסה את אברהם (בראשית כב א). הנה הרב אבן עזרא הקשה בפרשת העקדה על מאמר רז"ל (ב"ר נ"ו ח') שהיה יצחק כאשר נעקד בן שלשים ושבע שנים. אם כן היה ראוי שתהיה צדקתו גלוי ויהיה כפול משכר אביו שמסר עצמו מרצונו לשחיטה, ואין בכתוב מאומה על יצחק, ובאמת קושיא עצומה היא על דברי רבותינו ז"ל ומצוה לישבה, (ועיין בזוהר הק' (ח"א קי"ט ע"ב) ובאלשיך מ"ש בזה). והנ"ל בזה כי דברי חכמים קיימים וכל דבריהם באמת וצדק, דאיתא בסנהדרין (דף פ"ט ע"א) במשנה, הכובש נבואתו, והמוותר על דברי נביא, ונביא שעבר על דברי עצמו, מיתתו בידי שמים. ושם (סנהדרין פ"ט) ע"ב המוותר על דברי נביא מנא ידע, (פירש רש"י מנא ידע האי גברא שזה נביא אמת, שמא סבר שזה נביא שקר), ומשני דיהיב ליה אות, ומקשה והא מיכה דלא יהב ליה אות ואיענש, ומשני מוחזק שאני, (פירש רש"י היכא דהוחזק שהוא צדיק ונביא אמת, שאני לא בעי אות), דאי לא תימא הכי אברהם בהר המוריה האיך שמע ליה יצחק, (פירש רש"י היכא שמע ליה שהוא דבר אמת מה שלא נאמר לשום אדם), אלא היכא דהוחזק שאני, עכ"ל הגמרא. ולכאורה קצת קשה מאי הניסיון הגדול של אברהם, הלא כיון שאמר לו השי"ת היה מוכרח בכך, דאם לא כן היה חייב מיתה בידי שמים, דהיה כובש נבואתו או עובר על דברי עצמו ואימת מות נפלה עליו. אך לא קשה מידי, דאף על פי כן הניסיון גדול מאד, דודאי מיתת עצמו דבר קל בעיניו נגד מיתת יצחק, דמה דוד המלך ע"ה שהיה לו הרבה בנים, ואבשלום בנו רשע גמור, ומורד בו, ורדפו ומבקש דמו, ובא על פילגשיו לעיני כל, אף על פי כן אמר בני מי יתן מותי תחתיך (שמואל ב' יט א), ובודאי כפיו כן לבו כי למי יחנוף, ואם כן קל וחומר בן בנו של קל וחומר אברהם שחננו ה' למאה שנה בבן כזה יצחק, והיה רק בן יחיד, על אחת כמה וכמה, ובפרט דאברהם היה אז בן קל"ז שנה וזקן ושבע ימים, ודאי דלא חס על מיתתו כלל לנגד מיתת יצחק, ובפרט שהוא בעצמו ישחטנו, וזה מבואר לכל בעל שכל. אלא ודאי דהיה עושה מאהבה לקיים רצון בוראו ולא מיראת מות, ואם כן לפי זה לא קשה מידי קושית הראב"ע דביצחק לא היה הנסיון כל כך, דכיון שאמר לו אביו הנבואה, אם כן אם לא היה שומע לו, היה מוותר על דברי נביא וחייב מיתה בידי שמים, ואם כן י"ל דסובר מה לי קטלו בידי אדם או מלאך המו', בין כך ובין כך אני הולך למות, ואם כן בודאי מוטב שאמות זכאי בעשיית רצון קוני ואהיה עולה לה', משאמות חייב ואהיה נאסף עם החטאים בנפשותם, ואם כן דברי חכמים קיימים, וגם לא נגרע מעלת יצחק, כמו שהוא לדברי הראב"ע שכתב שעקדו אביו שלא ברצונו והיה אז בן י"ג שנה. ואל תטעה לומר דגם לפי דברי נגרע מעלת יצחק קצת, דאם לא היה חייב מיתה בידי שמים לא היה שומע לאביו, חס לי לומר כך על יצחק אבינו, רק שלפי האמת בודאי דיצחק מסר נפשו ופשט צוארו על גבי המזבח לשחיטה למען קדושת שמו ית' מאהבה ולא מיראה, ואף אם לא היה העונש מיתה כשמוותר על דברי נביא, גם כן היה שומע לו. רק דכוונתי לתרץ קושית האבן עזרא דלא נכתב בהתורה שהיה הנסיון ליצחק כמו לאברהם, ואדרבא יותר ויותר, על זה כתבתי דלא קשה מידי, דלכאורה קשה האיך שייך ניסיון גבי השי"ת, הלא תוכן לבות ה' ויודע עתידות, וניסיון שייך במי שאין מכיר מחשבה, מנסה להתראות ולהתגלות מה שבלבו, ואם אהבתו שלם וכפיו כן לבו אם לאו, אבל השי"ת יתעלה מכל זה עילוי רב, וכבר עמדו על זה כל בעלי העיון. ומה שקרוב לשמוע הוא, כי בודאי ית"ש לא הוצרך לנסות, רק לסתום פה המקטריגים שתמהין על חיבתו של אברהם וחושבין שח"ו משא פנים יש בדבר, וכך הם דברי רש"י אחר הדברים האלה, אחר דבריו של שטן וכו', עיין שם. מבואר כמ"ש שמקודם המעשה ידע הקב"ה שלא ימנע את בנו ממנו ולא הוצרך לנסותו, דהא השיב אילו אמרתי לו זבח אותו לפני לא היה מעכבו, אך דהנסיון היה להראות לשטן לאמת דבריו, וכן פירש רש"י עוד על ביום השלישי וישא אברהם את עיניו (בראשית כב ד, ד"ה ביום) כדי שלא יאמרו וכו', עיין שם, וכן פירש על עתה ידעתי (בראשית כב יב, ד"ה כי), מעתה יש לי להשיב לשטן ולאומות התמהין מה חיבתי אצלך, וכן כתב הראב"ע בשם גאון שמלת ניסה להראות צדקתו לבני אדם, וגם מלת ידעתי כטעם הודעתי, ומה שהקשה הוא על הגאון והלא בשעה שעקד את בנו לא היו שם אפילו נעריו, ולפי מ"ש לא קשה מידי שהוא לסתום פה המקטריגים השטן וע' שרי האומות כנ"ל. ואם כן לפי זה דכל הניסיון הוא התראות צדקתו לאחרים, אם כן גבי אברהם הוי ניסיון שפיר דאין להם שום פתחון פה, אבל גבי יצחק יש קצת פתחון פה לומר כמ"ש, אף שתוכן לבות ה' והוא היודע שמסר יצחק נפשו באהבה, מכל מקום משום זה לא נכתב ניסיון, דהא הקב"ה כבר ידע טרם היותו, רק דעיקר הניסיון להראות לאחרים, ולאחרים אינו מתראה כמו באברהם, לכך לא נאמר הניסיון רק על אברהם.